אנטישמיות במרוקו

יהודים חיו במרוקו הרבה לפני השלטון הקולוניאלי הצרפתי. תחת שושלות מוסלמיות העניק מעמד הד׳ימי הגנה לקיום הדת, אך קבע ליהודים מעמד משפטי נחות מזה של מוסלמים וחייב אותם במס הג׳יזיה.

גלו את מרוקו

פורסם על ידי WTJהפרסום עודכן

בבית, תחת הגנה שאינה שוויונית

יהודים חיו במרוקו הרבה לפני השלטון הקולוניאלי הצרפתי. תחת שושלות מוסלמיות העניק מעמד הד׳ימי הגנה לקיום הדת, אך קבע ליהודים מעמד משפטי נחות מזה של מוסלמים וחייב אותם במס הג׳יזיה. התנאים השתנו: חלק מהשליטים הגנו על הקהילות, ואילו רדיפות האלמוחדים אילצו יהודים להמיר את דתם או לברוח. בהמשך ביטאו רבעי המלאח את ההפרדה במרחב העירוני. ההשפעה הקולוניאלית הוסיפה חלוקות חדשות, ומשטר וישי הביא הדרה גזעית. לאחר המלחמה שינו הסכסוך האזורי, אי הוודאות והגבלות ההגירה את האפשרות של משפחות להישאר — או לעזוב.

המאות השתים־עשרה עד התשע־עשרה

הגנה ואי שוויון · גם מי שזוכה להגנה יכול להישאר במעמד נחות

היררכיה דתית, שליטים שכפו את דתם ורבעים נפרדים עיצבו את ההדרה המוקדמת של יהודים במרוקו.

תנאי ההגנה

מעמד הד׳ימי אפשר לקהילות יהודיות לקיים את דתן ואת מוסדותיהן. בתמורה הן שילמו מס מיוחד והיו כפופות למעמד משפטי נחות. ההסדר אפשר נוכחות יהודית ממושכת, אך לא שוויון זכויות. ההגנה והאפליה היו חלק מאותה מסגרת; אופן האכיפה השתנה ממקום למקום ומשליט לשליט.

כאשר ההגנה מפנה מקום לכפייה

תחת שלטון האלמוחדים במאה השתים עשרה נאלצו יהודים להתמודד עם לחץ להתאסלם או לברוח. הרמב״ם כתב על המרת דת בכפייה בעת שחי בפאס, לפני שעזב שוב בשנת 1165. דבריו עסקו בדילמת הישרדות ממשית. הרדיפה נבעה מרצון השליטים לכפות אחידות דתית, ולא מעימות בלתי נמנע בין שכנים.

גבולות המלאח

בפאס, ובהמשך במרקש, הוקמו רבעים יהודיים נפרדים שנקראו מלאח. במאה השש עשרה הועברו יהודי מרקש לרובע מוקף חומה. רבעים כאלה אפשרו חיי קהילה והגנה מסוימת, אך גם כפו הפרדה. השער ביטא את המעמד הלא שוויוני שנקבע ליהודים בתוך העיר.

סוף המאה התשע עשרה–1939

הפרדות שיצר השלטון הקולוניאלי · הזדמנויות חדשות יוצרות קווים חדשים בין שכנים

בתי ספר, הגנה זרה ושלטון קולוניאלי שינו היררכיה דתית ישנה יותר.

חינוך עם אופק רחב יותר

בתי הספר של כל ישראל חברים (Alliance israélite universelle) חיברו את יהודי מרוקו לחינוך בצרפתית ולהזדמנויות בחו״ל. פעילותם נענתה בחלקה לחוסר הביטחון שנבע ממעמד נחות. לימודים יכלו להרחיב את אפשרויות העתיד של ילד ובה בעת לשנות שפה, שאיפות וקשרים בתוך הקהילה המקומית.

שלטון חסות אינו שוויון זכויות

שלטון החסות הצרפתית החל ב-1912, אך יהודי מרוקו לא קיבלו את האזרחות הצרפתית הקבוצתית שניתנה לרוב יהודי אלג'יריה ב-1870. רובם נותרו נתיני הסולטן. השלטון הקולוניאלי הוסיף מוסדות חדשים על הבדלי מעמד ישנים, במקום להעניק מערכת אחידה של שוויון זכויות.

השכונה חוצה גבול חדש

השפעה והגנה אירופיות סיפקו לחלק מהיהודים דרכים למעמד ולהזדמנויות שונים. אחרים נותרו עניים או חיו מחוץ למרכזים הקולוניאליים העיקריים. להבדלים האלה יש חשיבות משום שתיאורים אנטישמיים מצמצמים קהילות לקבוצה מיוחסת אחת. שינוי לא שוויוני יכול היה להגביר טינה בלי להפוך את הסטריאוטיפ לאמת.

1940–1942

הדרה גזעית של וישי · כלל גזעי מיובא מגיע לכיתה

הרשויות הצרפתיות תרגמו אידיאולוגיה אנטי־יהודית להגבלות בתחומי התעסוקה, החינוך והמגורים.

וישי משנה את הקטגוריה המשפטית

לאחר תבוסת צרפת ב־1940 הוחלו החוקים האנטי־יהודיים של וישי במרוקו באמצעות מוסדות הפרוטקטורט. החוק משנת 1941 חידד את ההגדרה הגזעית. מעתה יכלה הזהות היהודית לקבוע גישה למקצועות ולהשכלה, בלי קשר למעשי האדם או לשורשיו בחברה המרוקאית.

חזרה כפויה למלאח

צעדי וישי חייבו חלק מהיהודים שגרו בשכונות אירופיות לשוב לרובעי המלאח היהודיים. האכיפה השתנתה ממקום למקום, ופאס נפגעה במיוחד. הצפיפות החמירה את תנאי החיים ואת התחלואה. כלל מגורים שנראה מנהלי גרם נזק ישיר למשפחות בכך שצמצם את המקומות שבהם יכלו לחיות בבטחה.

תפקידו המורכב של הסולטן

הנציב הכללי שארל נוגס פיקח על חוקי הגזע, שקיבלו את אישור הסולטן מוחמד החמישי. הסולטן גם תמך במנהיגים יהודים והתערב בעניינים מסוימים; במקומות מסוימים היישום עוכב או הוגבל. לא אגדת הצלה פשוטה ולא טענה לרדיפה אחידה מסבירות את המעשים האלה. ובכל זאת ההגבלות היו ממשיות.

1948–1964

אלימות ועזיבה · גם האפשרות להישאר וגם האפשרות לעזוב נעשות לא ודאיות

אלימות, דה-קולוניזציה, הזיקה לישראל והגבלות תנועה עיצבו החלטות משפחתיות שונות.

אוג'דה וג'רדה, 1948

ביוני 1948 הביאו תקיפות נגד יהודים באוג'דה ובג'ראדה הסמוכה להרג ולפחד. הן התרחשו על רקע מתיחות אזורית סביב הקמת ישראל. הפיכת יהודים מקומיים לתחליף קבוצתי לסכסוך במקום אחר הטילה על שכנים מרוקאים אחריות לאירועים שלא היו בשליטתם כיחידים.

עצמאות לא קובעת את העתיד

עצמאות מרוקו ב-1956 פתחה פרק פוליטי חדש. משפחות יהודיות נשאו תקוות וחששות שונים בנוגע לאזרחות, לעבודה ולביטחון הקהילתי. בחלק מהשנים שלאחר מכן הוגבלו ההגירה והקשר עם ישראל. עבור חלקן נגעה אי־הוודאות לזכות לעזוב לא פחות מאשר לאפשרות להישאר.

למה כל כך הרבה משפחות עזבו

העזיבה שיקפה שילובים של חוסר ביטחון, תקוות כלכליות, מחויבות ציונית, קשרי משפחה וכללים משתנים. ההגירה הנרחבת עיצבה מחדש את חיי יהודי מרוקו, ובה בעת נותרה קהילה. לא היה מניע אחד לכל המשפחות. חייהן בישראל, בצרפת ובמקומות אחרים המשיכו היסטוריה מרוקאית במקום למחוק אותה.

2023–הווה

7 באוקטובר והיום · 7 באוקטובר והיום

תפיסת החובה האסלאמיסטית והאנטי־אימפריאליזם של השמאל הרדיקלי נפגשו בתמיכה בהצגת 7 באוקטובר כ״התנגדות״, בעוד הרשויות המשיכו להגן על היהודים.

תנועות שונות מצטרפות לאותה צעדה

באוקטובר 2023 קראה התנועה האסלאמיסטית אל־עדל ואל־אחסאן להשתתף בעצרת ותמכה ב״מבול אל־אקצא״, השם שנתן חמאס למתקפת 7 באוקטובר. עיתון השמאל א־נהג׳ תיאר את אותה התגייסות רחבה.

הפעולה המשותפת חיברה מסורות פוליטיות שונות סביב פלסטין. היא גם נתנה ביטוי לתגובה ל-7 באוקטובר בתוך מרוקו. מקורות התנועה מבססים את שיתוף הפעולה והתמיכה האלה; הם אינם מוכיחים שכל משתתף רצה לפגוע ביהודי מרוקו.

מטרה משותפת פוגשת רעיון מתחרה של שייכות

יהודי מרוקו חיו תחת הגנה ללא שוויון, ובהמשך כפה וישי הדרה גזעית במסגרת שלטון החסות. ההכרה כיום במורשת היהודית מציעה נרטיב לאומי אחר, הכולל יהודים במקום להציגם כזרים. נציגים יהודים דיווחו על דאגה לאחר 7 באוקטובר לצד המשך הגעה בטוחה לבתי הכנסת.

במקביל תמכו הקריאה האסלאמיסטית של אל־עדל ואל־אחסאן ועיתון השמאל הרדיקלי של א־נהג' באותה התארגנות ברבאט ושיבחו את ״מבול אל־אקצא״. חובה אסלאמית והתנגדות לכוח האמריקאי והישראלי סיפקו סיבות שונות לתמיכה באותה מטרה: חבירה מוכחת של שמאל ואסלאמיסטים. היא העניקה לפעולה לגיטימציה פוליטית, אך מסמכי התנועות אינם מוכיחים זינוק מקומי בתקיפות נגד יהודים. המכלול כולל גם מוסדות שיכולים להתנגד להעברת העוינות ליהודי מרוקו.

ההיסטוריה לא מכתיבה את הסוף

לפני השלטון הקולוניאלי חיו יהודי מרוקו תחת הגנה שלא העניקה שוויון. בהמשך הטיל וישי הגבלות גזעיות בתקופת החסות הצרפתית. שוב ושוב קבעו הרשויות עד כמה בטוחה תהיה השתייכותה של משפחה יהודית לחברה.

לאחר 7 באוקטובר נוספה דאגה חדשה לצד המשך קיום התפילה. השילוב אינו מאפשר סיום פשוט של הרגעה או אסון. ההיסטוריה המוקדמת מסבירה מדוע דאגת הקהילה ראויה לתשומת לב. המשך חייה הציבוריים מראה מדוע אין להשתמש בהיסטוריה כדי להניח שכל משבר חדש יתפתח באותה דרך.